מלי אחותך הדליק/ה נר לזכרו ב-28/03/2019: "אח שלי, הזמן עובר והגעגוע נמשך ונמשך. אוהבת אותך מאוד ומעריכה אותך עם כל יום שעובר.".
אמא חנם הדליק/ה נר לזכרו ב-15/09/2016: "מתגעגעת עד מאוד. דמותך היפה לנגד עיני כל הזמן. הצחוק החיוניות ממש לא ניתפס. עוד מעט שמונה שנים. ילד אתה חסר. חסר מאוד.".
מתגעגעת אלייך ולדומיננטיות שלך/ מלי פז (אחותך)
היי אחי, ענבלי צריכה ללדת בקרוב, ונזכרתי, איך כשהייתי בהריון עם עמיתוש, לפני 12 שנה בערך (זה מרגיש ממש עכשיו), הגעת לבית חולים עם אפרתי, ועזרת לי כשהלכת איתי במסדרונות כדי להעביר את הכאב של הצירים. ככה הלכנו יחד, יד ביד, אני, אתה ואפרת, הלוך וחזור בלובי בית החולים באסף הרופא. עד שירדו לי המים, ואתה היית הראשון שהתעשת, וישר הובלת אותי למעלית וכל המשפחה הולכת אחרינו להתקבל לחדר הלידה. אח, אח שלי היקר. אתה חסר לי מאוד. מתגעגת אלייך מאוד. אוהבת. מלי.
שיר שאהבנו/ אמיר
אני לומד למבחן עכשיו...שומע מוזיקה משנות ה-80. אוסף של להיטים... פתאום התחיל להתנגן שיר שמאוד אהבתי בתקופה הזו- nothing gonna change my love for you. היה לי את השיר הזה על קלטת, והייתי משמיע אותו כל הזמן ברצף.
נזכרתי שמלי אמרה לי שגם את אהבת את השיר ונהגת לשיר אותו בקולי קולות. אני אומנם לא שמעתי אותך שר את השיר הזה, אבל בהחלט יכול לדמיין את זה, כי גם אני שרתי אותו אז..
בכל מקרה, תדע שדברים קטנים כאלו ישר מעלים געגוע...
בן שלי! הרבה זמן לא כתבתי לך.אין לי הסבר לכך.אולי בגלל התקשורת החד כיוונית,שגורמת לי להתייסר כל פעם מחדש ואולי כי עברתי את שלב ההשלמה האיום מכל,שאתה לא תהיה לצדי לעולמים.אולי. עבר הרבה מאז כתבתי לך לאחרונה והרבה מאוד מאז הלכת מבלי שוב. אהוב שלי,בן יקר שלי. ענבל,אחותך הצעירה נישאה לאלעד,הבן של איריס ואיציק. אני בטוח שהיית "מתאהב" בו. היתה חתונה מהממת. אלוהים ,כמה היית חסר שם.דממה שמיימית היתה כשהרבי הזכיר אותך וביקש דומיה בת שלושים שניות,כאילו רוחך ריחפה מעל החופה.אבל אתה לא היית שם והיה לי עצוב,עצוב מאוד.ואולם השמחה גברה וזרמתי עם החברים,המשפחה המחותנים המקסימים והאוירה שלא הותירה ספק.צריך לשמוח....כן אני לפעמים גם שמח אפילו שאתה לא לידי.זוהי כנראה דרכו של העולם שלנו.שמחים גם כשאבלים וכואבים. כתבתי לך על התינוקת החדשה של מלי.עם חוש הטעםהמיוחד שלך ורעבונך הקבוע, מסופק אני אם היית משאיר לה,היום, לחי שלמה.
וקצת על אייל:ילד חכם,נבון,פיקח יפה ומדהים מאין כמוהו. הוא מזכיר אותך המון. לפעמים אני מסתכל עליו ממושכות ומודה לך על היצירה המופלאה שהשארת אחריך.רק חבל לי שהוא לא הספיק להכירך.
ורועי המקסים,בנוסף לתכונות שמניתי מעלה,זיכית אותו בתכונת הרגישות הניפלאה,המתגלה כל פעם שאני ניפגש איתו. אמא ואני שומרים על קשר ניפלא עם אפרת והילדים,והחיים מתנהלים באופן מאורגן ומסודר להפליא.אני מספר לך על כך,כי היית מודאג מאוד טרם לכתך. אפילו את איציק-בן זוגה המקסים של אפרת היית מאשר בקלי קלות, אסתכן ואומר, שהיית בוחר בו גם בשביל אפרת וגם בשביל הילדים. יש לו קשר נהדר איתם.
ועכשיו,יום זיכרון. יום שמציף את כל הרגשות. זהו יום שאינו מוקדש"לסתם"הורים שכולים כמונו,שבנם מת ממחלה קשה,אלא להורי ומשפחותיהם של אלה "שזכו" למות על הגנת המולדת.ובכל זאת,ההזדהות עם ההורים המסכנים האלה ,מייצרת תהליך של עצב וכאב נוראים.
נזכור אותך לעד, בן יקר שלי.
ליל סדר פסח אצלי/ מלי פז (אחותך)
25/03/13 הי חביבי, כרגע סיימנו את ליל סדר פסח אצלי. היו אמא ואבא, ענבל ואלעד, הרצל ולאה, אלון ועליזה עם עדן. נוספה למשפחתנו גם מורן אביב הקטנה ויחד עם עמית ואמבר היינו 14 אנשים. היה כיף וטעים ומקסים. עשינו שמח ושרנו ביחד ובאמת נהנינו. אבל חסרונך הורגש אח שלי. היה מתאים שתהיה איתנו, תקרא איתנו את ההגדה, שאבא ״יסנג׳ר״ אותך לקרוא את חכם/רשע מה הוא אומר, ושאתה תקרא בקול בוטח וחזק, כמו שרק אתה יודע. אין עלייך חביבי, ואני מתגעגעת מאוד. אוהבת מאוד, מלי.
עדיין בלתי נתפס/ פיני סתיו
ביקרתי השבוע במשרד ,לי זו הייתה פעם ראשונה במשרד שחביב לא שם למרות הזמן שעובר , עדיין בלתי נתפס שאתה לא איתנו, לכאורה הזמן מרפא, אבל זה ממש לא מדוייק , מתגעגע לימים ההם.
געגועים לחביב/ ישראל חן (חבר/לקוח מ'חנם ביטוח')
לחביב האחד והיחיד. לקח לי קצת זמן להעלות על הכתב את התחושה הלא נתפסת הזאת של 'זהו,לא נראה אותך יותר', לפעמים עצם ההתמודדות שלנו מול לכתו בטרם עת של קרוב לנו פשוט מותירה בנו תחושת הכחשה למציאות הכואבת, גם היום אחרי מספר שנים פשוט קשה לי להגיע למשרד ולא לראות אותך שם..בתור לקוח וחבר ותיק שנים אני יודע ומרגיש כמה אתה חסר שם..וכמה אתה חסר לי..הדומיננטיות,חוש ההומור,הצחוקים והבדיחות המשותפות,כמו גם השיחות נפש על החיים/עבודה/משפחה/תחביבים, כל אלה מותירות בי תחושת געגועים אליך,לא פעם יוצא לי לחשוב עליך לא רק כשאני מבקר את מוטי ולאה הוריך המדהימים במשרד אלא גם לפעמים כשאני לבד עם עצמי כשיש קצת זמן לנדוד עם המחשבות איך החיים שלנו כל כך שבריריים והבילתי צפוי/יאמן יכול לצוץ פתאום ללא כל התראה. אני רוצה להגיד לך תודה על השנים הנפלאות שייצא לנו להפגש/להתראות, היה לי את הזכות להכירך ולהיות במחיצתך כשאתה בשיא פריחתך, אין לי ספק שאקח איתי את הזכרונות איתך לעוד שנים ארוכות ארוכות. יהי זכרך ברוך לעולמים. באהבה ישראל חן.
רוח חביב באביב/ יוסי אלוש (בן זוגה של דודה עדנה)
שלום חביבי, אני יוסי ,ואני מרגיש כאילו שאני מכיר אותך. אתה חי ונושם בבית של עדנה. וזה מרגיש לי כאילו אתה פה. אני מרגיש כאילו אלוהים לקח אותך כדי שתשמח עוד אנשים למעלה. לפי הסיפורים של הסובבים אותי שמכירים אותך,ומהיכרותי הקצרה עם הוריך ,נראה לי שאתה על תקן סטנדאפיסט למעלה. דע לך שכמעט שלא עוברים ימים ששמך לא עולה בפי עדנה והיא מספרת תעלולים ומעשים שעשית ומצחיקים אותה עד היום. אני מקווה שאתה שם למעלה רואה את האהבה של הוריך,אחיותיך ומשפחתך ומסתכל על כולם וצוחק ואומר "אילו רק יכולתי לגעת בהם" .לפני שהכרתי את עדנה לא כל-כך האמנתי שיש חיים אחרים,במימד אחר, אבל עדנה הרוחניקית שלי הצליחה להחדיר בי עמוק את התחושה שבאמת באמת חיים למעלה אנשים צדיקים וטובים כמוך, שבעצם,כאילו קיימים בעולם שבו אנו חיים. לפחות,אתה נשארת צעיר ואתה מאחרי כל הייסורים ,ואני רואה אותך מול עיניי מחייך תמיד. מקווה שכשיגיע יומי ניפגש ונכיר יותר לעומק.(מעדנה הבנתי שהיית תותח בשש-בש,המצב בינינו הוא 900 -0 לטובתי,אבל אבא שלך "אוכל אותי לארוחת בוקר") שמור לי משחק אחד איתך שם למעלה(הקפה עלי) להתראות יוסף
יום עצמאות בלעדיך/ עדנה חיימיאן (דודה)
חביבוש יקר שלי, עדיין מוזר לי לכתוב לך כאן. כפי שמוזר לי לכתוב פתקים בכותל. אני מדברת איתך בלילות ,בעיקר, ומאמינה שאתה מקשיב ומרגיש את האהבה והגעגוע אליך. אתמול חגגנו עצמאות אצל דודה רחלי ולא פסחנו על טקס הדלקת המשואות האלטרנטיבי. היה כל-כך שמח ומצחיק. לירון ואבישי הזכירו בהתנהלותם ובהומור שלהם את אמא שלהם ז"ל -רבקה. והיא ממש היתה נוכחת דרכם. ואתה -חביב שלי,היית כה חסר. הוזכרת מפורשות בהדלקת המשואה של אמא ומלי, וכולם הרגישו שאתה נוכח ברוחך. אני מאמינה שאתה עושה מסע רוחני מדהים ומקווה ומתפללת שתצליח לתקשר עם הוריך בדרך חד-משמעית כדי שהחיוך והצחוק לא יהיו רק על פני השטח ,אלא יבואו ממעמקים בזכות האמונה שרק בגופך אתה לא איתם. קשה לי מאד מאד לראות את הוריך בכאבם. במיוחד את אבא. אני לא יודעת איך לנחם ומה להגיד כדי להקל עליהם את חסרונך ואת החלל העצום שהותרת. אני מנסה להחדיר בהם אמונה בהישארות הנפש בכל מיני דרכים,אבל המבט העצוב של אבא מראה לי שלא הצלחתי. מאז מותה של דודה רבקה אני קוראת ושומעת הרצאות בנושא הישארות הנפש. שמעתי הרצאה של הרב אריק נווה ממכון מודעות בנווה צדק,שבה הוא מזכיר מחקר שנערך במשך שישים שנה על-ידי פרופסור מאוניברסיטת גורגיה בארה"ב (יאן סטיבנסון)שבו הוא מוכיח באמצעות מקרים של אנשים שחוו מוות קליני ואינם אנשים מאמינים שיש תודעה שהיא מנותקת מן הגוף. יש שם סיפורים מדהימים על כך שהתודעה יכולה לראות מה נעשה במרחק רב מן הגוף המת(מוות קליני) והיא מספרת בפרטי פרטים איך הגיבה המשפחה למוות ומה לבש כל אחד מהם. אותי זה מנחם ומרגיע. והלוואי הלוואי שגם אבא ואמא ירגישו שיש אמת בדבר, ויחיו את ימיהם מתוך אמונה וקבלת הדין(אפילו שזה מאד מאד מאד קשה לחיות עם הגעגוע ועם המחשבה "מה היה קורה אילו...") אני חולמת עליך,מתפללת לעילוי נשמתך ומדליקה נר לא רק ביום השנה ללכתך אלא גם כשאני סתם מתגעגעת. מנשקת את גופך האסטרלי,את הזכרונות שהותרת ובטוחה שניפגש כשהמסע שלי כאן יסתיים. להתראות עדנה
שלוש שנים ושלושה חדשים/ מוטי (אבא של חביב) חביב יקר שלי! עוד מעט פסח.את הביקור בחרמון עם רועי ואייל הצלחנו סוף סוף להוציא אל הפועל. היה מקסים. כדרכם של ילדים הם השתוללו, הטיחו כדורי שלג זה בראשו של האחר והיה שמח. הצלחנו אפילו לעלות ברכבל עד הפיסגה ואייל המהמם חווה את הטיפוס כשהוא יושב לידי משתומם מהנוף (הלבן)המדהים ומציע לי לרדת איתו לעשות סקי כמו הגולשים הגדולים שמתחתנו. שמחים ועליזים עזבנו את המקום ועצרנו במסעדה לארוחת צהרים. משם חזרה הביתה.יום מקסים היה לנו ביחד. לצערי,רגעי עצב לא מעטים חוויתי כשנזקרתי באפשרות החלומית שאילו היית - חיי היו אחרים.בטוחני שאושר רב היה מציף אותי למראה צאצאי הקטנים המשתובבים עם אביהם שהוא בני, בני היקר והאהוב. בני שנקטף בדמי ימיו. עוד מעט פסח. אמא עומדת על כך שנהיה מאוחדים ונחגוג את החג יחד עם אפרת רועי ואייל פרידה לקחה על עצמה את תפקיד המארחת ואתה יקר שלי, לא תוכל לשבת לצידי כמו פעם,אך רוחך,בטוחני, תהיה עימנו. נזכור אותך, אני מבטיח. אוהבך לנצח נצחים.
אבא מוטי.
געגועי אין סוף/ מוטי (אבא)
חביב שלי! הכל מתנהל "כרגיל".כן,איך אפשר להגדיר את חיי היום יום המטורפים?! הכל כרגיל: קמים כל בוקר לעבודה, מטפלים בלקוחות שאהבת(תאמין או לא, עדיין יש כאלה ששמעו על לכתך רק לאחרונה והם בהלם מוחלט).הכל כרגיל. אפילו נסענו לחו"ל לכבוד יום ההולדת של ענבל. עושים הכל,בקצב מופתי,בלעדיך בן שלי! התאמין?! אני עדיין שרוי בחוסר האמונה הנוראי הזה,שאינך. עצוב לי,כואב לי וחורה לי באותה מידה כמו ביום הראשון,כמו בשנה הראשונה. והתהיות,התהיות הקשות, לא מרפות. לא נותנות מנוח.ואני ,ביני לבין עצמי שואל ותוהה, האם אחדל פעם מלחשוב על יום מותך? הכיצד בן אנוש יכול לעכל את העניין הזה,שבנו אינינו. זה פשוט גומר אותי. ושוב אני לוקח לי נשימה עמוקה,רוצה לאמר, נרגע מעט ודמיוני מסיע אותי אל שתי הנחמות המקסימות שהותרת אחריך.מתרפק ומחבק את גופם הזעיר,מלטף ומנשק את שאיריך.תודה לך בן שלי על שהותרת שני בנים מהממים,יפים, מקסימים ונבונים!.
עכשיו שלוש שנים וחודש ללכתך.איני יודע כמה כח נותר לי להמשיך ולספור את חודשי "העדרותך",ואולם אמשיך לעשות כן עד יכלה כוחי. אוהב אותך לנצח נצחים
3 שנים עברו.../ ויקטור מגידיש (חבר)
חביב היקר, עברו 3 שנים, והיום נר שישי של חנוכה, עליתי לקברך וביקרתי בבית הוריך,יחד עם המון אוהביך.
הזמן אינו מרפא והגעגועים אליך רק גוברים.
ראיתי את ילדיך ופניהם הזכירו לי את חיוך וצחוקך הרועם.
כותב לך בגעגועים רבים
ויקטור
עברו שלוש שנים/ אסף זמיר (חבר ואח)
הי חביבוש,
רציתי להגיד לך שאני מתגעגע מאוד ובזמן האחרון חושב ונזכר בך הרבה פעמים. קשה לי מאוד הפעם בעיקר מאחר ונבצר ממני להגיע היום אלא רק בהמשך השבוע כשאהיה לבדי. חושב עליך המון ומתגעגע מאוד. אוהב. אסף
היום 3 שנים/ מוטי (אבא) 24/12/2012
אני רושם את התאריך הנורא הזה.היום,לפני שלוש שנים! אני זוכר בדיוק,זוכר את השניה בה החלטת להיפרד מן העולם. לא יכולת יותר! אני יודע בדיוק איזה סבל עברת ומצטער על-כך צער רב מאוד. אני יודע שעשית הכל(גם כשידעת שאין לך כל סיכוי)כדי שאמא ואני לא נרגיש בסבלך ובכאבך.גיבור היית וכך תישאר בעיני לעולמים.
דחינו את האזכרה שלך למחר בעקבות השבת. השנה נר רביעי של חנוכה "נפל" על יום שבת ובעצם היום... דמותך ,יקר שלי,ניצבת מול עיני,תמיר ורחב כתפיים כתמיד, מביט בעיני וכאילו ממתין להסבר על יום מחר. מחר, בן שלי, נזכור אותך ונתפלל שאתה נמצא במקום טוב,נתפלל שאתה עוקב מרחוק בעיניך השקדיות אחר ילדיך המקסימים ונתפלל שאסונך יהיה האסון האחרון שאי פעם נדע. תנוח בשלום על משכבך. אוהבך לנצח נצחים!
עוד חודש שלוש שנים/ מוטי (אבא) 25/11/2011
בפעם הבאה כשאכתוב לך, אתייחס מן הסתם ל"מפגש" השנתי. בחודש הבא ימלאו שלוש שנים ללכתך. התאמין?! שלוש שנים אתה לא איתנו.מי יכול לעכל דבר כזה,זמן כזה? ובשנה הבאה ולאחריה אמשיך למנות את החודשים ואת השנים ושוב נגיע למועד לכתך וגם אז כשאכתוב לך ,דמעות יחנקו את גרוני ,אעלה את דמותך אל נגד עיני ואבכה בשקט, אבכה לך על חוסר האונים בו אני שרוי,אבכה לך על האבדן העצום ועל קטיעת הקשר המקסים שנרקם בינינו בשנים האחרונות לחייך הקצרים. לפעמים, אני חולם ותוהה עם עצמי על איזה חיים יפים יכולנו לרקום,על איזה עונג יכולנו להסב למשפחותינו, לו רק היית, אבל אלו הן תהיות וחלומות.מהר מאוד אני מקיץ למציאות האכזרית,שקשה מאוד לקבלה. בחודש הבא,במהלך חג החנוכה,נזכור אותך כולם,מי שיבוא, דודים ודודות חברים וחברות וכמובן המשפחה הקרובה.רועי ואייל ידליקו את הנרות ואמא ואני נתפעל ו"נשוויץ" בנכדים המקסימים,בילדים שהותרת אחריך. עצוב לי,חביבי,עצוב לי מאוד! אוהבך לנצח נצחים!
ושוב אחרי החגים/ מוטי חנם (אבא)
זהו, נגמרו החגים. חזרנו לשגרה הפחות קשה,הפחות מעיקה.המשפחה תמשיך להתכנס ,כרגיל, בימי שישי ואתה תמשיך להיעדר,ואני אמשיך לכאוב אולי פחות מאשר בתקופת החגים. זהו, התרגלנו שאתה לא בא. התרגלנו לעצב.זה נשמע נורא,בן יקר שלי ואולם זוהי העובדה.מציאות עצובה מאין כמוה. יש לי הרבה לספר לך,על אייל(סוף סוף בילה אצלינו את סוף השבוע הראשון),על רועי,על הבית היפה שאפרת מטפחת,על "הזולות" שהקימה ואשר היית חוגג בהן לו רק היית!יש לי לספר לך המון על העסק שכל כך אהבת, על השינויים שעשינו לטובת עתיד משפחותינו ועוד ועוד. כמה חבל שאינך יכול באמת להקשיב לי,אבל אני רוצה להאמין שאתה במקום טוב. יש אנשים ,שאומרים לי זאת.מה זה מקום טוב? האם צריך למות בשביל לחוות אותו?! מוזר בעיני,אך אעדיף להאמין,שיש משהו בדברים אלה. אדע משהו על כך,מן הסתם, רק לכשניפגש!
עוד מעט שלוש שנים. היום כבר שנתייםו-10 חודשים. התאמין?! ניצני הרקפות מתחילים לפרוח ושוב עוד מעט אמא ואני נדאג לטפח את סביבת קברך בפרחים המזוהים עם יום מותך. יופי והדר עם אבל ובכי. אתה חסר לי, בן שלי. אף אחד לא יודע כמה!! אתה חסר לי עד מאוד. אוהבך לנצח נצחים.
זמן חגים הגיע/ מוטי (אבא) 28/09/2011
חביבי שלי, זמן חגים הגיע! זמן חגיגי וזמן עצוב. אם במשך כל השנה אתה אתי רוב הזמן,מגיעים החגים ואלה מזכירים לי ביתר תוקף את ההעדרות הממושכת שלך. תמיד ישבת לצדי כאילו מבקש לתמוך בתפילותי בערב ראש השנה, ובקולך הרם היית משיב באמן עוצמתי לברכות החג המיוחדות. עכשיו בן יקר שלי, אני מעדיף שאחרים יברכו ויתפללו.
ערב ראש השנה היום, בן שלי ואח"כ החג עצמו ושוב יום כיפור יגיע וגם סוכות והושענא רבא ובכל החגים האלה לא תבוא, כנראה שלא תפתיע.אבל דמותך הטמירה ורחבת הכתפיים תימצא לידי,באופן קבוע, אני בטוח.
חגגנו 5 לאייל בשבוע שחלף.ילד חמודות מאין כמוהו.ילד חם ואוהב. ילד מקסים ומדהים. נראה לי שהוא יפתיע וידמה לך מאוד,לא פחות מרועי.
נוח על משכבך בשלום בן יקר שלי! אוהבך לנצח נצחים.
התמונות וההודעות/ אסף זמיר (חבר ואח)
חביב יקר, אני מקוה שהכל בסדר ואני רוצה למסור לך שאני מאוד מתגעגע אליך ומסתכל בתמונות שלךהתמונות המשותפות. הצלחתי עדיין לשמור את כל ההודעות שיש לי ממך בטלפון הנייד שלי, לפני ואחרי המחלה הארורה. בחלק מההודעות אתה יותר אופטימי ובחלק מהם אתה פחות. באחת ההודעות אתה מזמין אותי לרדת איתך לסיני כשהיית בדרך לשדה התעופה בהחלטתך הפזיזה ועד היום אני מצטער שלא הייתה לי האפשרות לבוא איתך לסיני לקזינו. רוב ההודעות מצחיקות בעיקר.. אסף
חוזרים לחוף הסלע/ מוטי חנם (אבא) שלום בן יקר שלי! כבר שנתיים ושמונה חודשים אתה "נעדר". אולי כך עדיף לאמר!!!
חזרנו לחוף הסלע, כולם.אמא ואני ,מלי עמית ואמבר,ענבל(וגם בן זוגה-אתה אמור להכירו),אפרת, רועי ואייל וגם הרצל אחי וחלק ממשפחתו.והזכרונות לא הרפו.איך בילדותך כה אהבת לבלות שם,לטפס על גבי ובשחיה קלה להגיע אל הסלע. הסלע, נקודת ציון שכל ילד אשר גר בסביבת החוף,לא יכול שלא לחלום על נגיעה בו. כך גם רועי ואייל, בדיוק כמוך,טיפסו על גבי וקול של צהלה השמיעו עת עלו על משטח הסלע החלקלק. כמובן שהשבתי לרועי המקסים על כל שאלותיו:"מה גם אבא שחה כמוני? אבא קפץ אל מאחורי הסלע? מה הוא לא פחד!? הוא היה כזה גיבור? ומתי תקח אותי לקפוץ מאחורי הסלע כמו אבא? ועוד ועוד" הבטחתי לו ששנינו נקפוץ אל מאחוי הסלע ובתנאי שיתחזק עוד קצת בשחיה. אני מבטיח גם לך,בן שלי, שאקיים זאת בהזדמנות ראשונה. ואייל המהמם, שלא כ"כ אהב את הים,הפך להיות "שפוט" שלו-כבר לא מוכן בשום אופן לצאת מהמים וגוער בגלים הנמוכים שיגביהו מעט כדי להתרומם עימם. איזה כייף עשינו ועוד נעשהוכמה עצוב ומתסכל,בן יקר שלי,שאינך חווה את החוויות האלה איתנו! כמה טבעי ונכון שכך צריך להיות,אך "מישהו"דאג לגזול זאת ממך. איזה גורל עצוב! והעיקר,רציתי שתדע,כי משפחתך גדלה לתפארת. אפרת ממשיכה במאמציה להיות אם לתפארת והיא מצליחה בג'וב הזה מצויין. אני יודע שדאגת לה מאוד. הייה שקט בני. הההככללל בססדדרר! נוח על משכבך בן יקר שלי! אוהבך לנצח נצחים!
